פסק-דין בתיק ע"א 1908-08

ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב (כבוד השופטת אביגיל כהן) מיום 19.5.08 (להלן: "ההחלטה"), בה סולקה על הסף מחמת העדר עילה, לפי תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), תביעת המערערת לקבלת דמי תיווך משום שאינה עומדת בדרישות חוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המתווכים").

אודין (עמיתי) ניהול ופיתוח עסקי בע"מ, הינה חברה פרטית שפעלה לאיתור מיזמים עסקיים ועסקאות עבור משקיעים פוטנציאליים (להלן: "המערערת").

אלרוב נדל"ן ומלונאות בע"מ, הינה חברה ציבורית שעיקר פועלה השקעות בנדל"ן.

בשליטתה, חברה בשם Property Investment Holding B.V. וזו בעליה של חברת EPIC 7. (למען הנוחות - נתייחס אל המשיבה ואל חברות הבת כאל גוף אחד שייקרא להלן: "המשיבה").

ביום 27.9.06  התקיימה פגישה בין מאיר מתנה, בעליה של המערערת (להלן: "מתנה"), לבין ג'ורג' אקירוב, נציג חברת EPIC7 ומכוח כך - נציג המשיבה (להלן: "אקירוב").

במהלכה, נחתם הסכם לפיו היה ותרכוש המשיבה נכס בלונדון, שהמידע עבורו נמסר לה על ידי המערערת, תשלם המשיבה למערערת 2% ממחיר הנכס (מוצג ג' למוצגי המערערת).

לאחר הפגישה, מתנה שלח לאקירוב מידע על נכס נוסף - נשוא הערעור - נכס נדל"ן מניב בשוויץ (להלן: "הנכס") וצירף למידע האמור הסכם טיוטא דומה, בעניינו (מוצג ה' למוצגי המערערת).

ביום 21.11.06, רכשה המשיבה את הנכס מחברה שוויצרית בשם Intershop Holding AG (להלן: "החברה בשוויץ") וביום 22.11.06 התגלתה הרכישה למערערת.

המערערת הגישה תביעה כספית לדמי תיווך בגין ביצוע עסקת רכישת הנכס בשוויץ על סך 2,500,000 ש"ח.

לאור בקשת המשיבה לסילוק התביעה, משום שהמערערת ופעולת התיווך הנטענת אינן עומדות בדרישות חוק המתווכים, סילקה הערכאה הדיונית את תביעת המערערת על הסף מחמת העדר עילה.

המבחן לסילוק תביעה בהעדר עילה הינו בחינת אי זכאות התובעים לסעד המבוקש, אפילו הוכיחו את כל העובדות הכלולות בתביעה.

לאחר שבחנה הערכאה הדיונית את העובדות שהוצגו בפניה, קבעה כי לא עלה בידי המערערת להראות שעילת התביעה חורגת מגבולות חוק המתווכים ודחתה טענתה כי יש להחיל מערכת חוקים כללית ופסיקה קודמת.

עוד נקבע, כי מרגע שהוגשה תביעה לתשלום דמי תיווך ונקבע כי חוק המתווכים חל, אין מקום להעלות טענה בדמות חוסר תום הלב ומשכך - דין התביעה כולה להידחות.

לטענת המערערת, טיוטת ההסכם לא נחתמה משום התחמקות המשיבה. זאת על אף שהמערערת העבירה לה מידע אודות הנכס ומכאן שהתנהגות המשיבה נגועה בחוסר תום לב.

לטענתה, ה"מקרקעין" בס' 2(א) לחוק המתווכים, מתייחס למקרקעין בישראל.

האיסור על עיסוק בתיווך ללא רישיון יפורש, לטענתה, לאור סעיף 2(ב) לחוק המתווכים, לפיו האיסור מוגבל למקרקעין הנמצא בגבולות ישראל.

נקודת המוצא של הערכאה הדיונית לפיה המערערת עוסקת בתיווך, שגויה לדידה ואין בהסכמתה להחיל את הדין הישראלי הסכמה לתחולת חוק המתווכים, שהרי קיימות מסגרות משפטיות נוספות החלות בעניין זה.

עוד נטען, כי תוצאת החלטת בית משפט קמא, הנשענת על חוק המתווכים לבדו תוך הימנעות מבירור ומבחינה מהותית של התביעה, מסייעת למשיבה לחמוק מתשלום תוך הפרת חובת תום הלב וקבלת מעמד "צרכן" הראוי להגנה, שלא לצורך.

לטענת המשיבה, תביעת המערערת הייתה תביעה לקבלת "דמי תיווך" והמערערת עצמה שבה ומודה כי אינה אוחזת ברישיון לעסוק בתיווך במקרקעין. טיוטת ההסכם מעולם לא נחתמה וכן לא הייתה הסכמה אשר לשיעור עמלת התיווך.